איש תחת סוכתו | מילים: דוד יחיאל סעדה

עוזב הוא את ביתו, את עולם הנוחות, ומחליף את הקבוע ברגעי פשטות. עם ריח של סתיו באוויר, ורוח קרה, עומד הוא בסוכה והלב מלא בהודיה. נרגש הוא לעשות את רצון בוראו, בצל האמונה הוא מניח את ראשו. יוצא הוא אל סוכתו, חוסה בצילה, ולצידו תורתו. מעט שלווה, בצל כנפי השכינה, איש תחת סוכתו, עם אותה המנגינה הישנה. מביט אל הכוכבים מבעד לחריצים, ורואה איך האורות מעליו מנצנצים. על שולחן העץ הפשוט, בין הדפנות, הוא פותח ספר, שוכח מכל הדאגות. מול רוח קרירה ויופי כה מרגש, שמח הוא על הזכות להיות חלק מעם קדוש. יוצא הוא אל סוכתו, חוסה בצילה, ולצידו תורתו. מעט שלווה, בצל כנפי השכינה, איש תחת סוכתו, עם אותה המנגינה הישנה. נזכר הוא איך אביו, בידיים אוהבות, היה אוגד את הלולב, בין הדפנות. עם הערבה וההדס, בריח המוכר, מכין את המצווה, בשמחה רבה. הזיכרון מציף, מעיר את עולמו, שומע הוא ברקע את אביו שר בקולו... יוצא הוא אל סוכתו, חוסה בצילה, ולצידו תורתו. מעט שלווה, בצל כנפי השכינה, איש תחת סוכתו, עם אותה המנגינה הישנה. יוצא הוא אל סוכתו, חוסה בצילה... איש תחת סוכתו.