ליעד פז - איך קוראים לך? | סיפור קצר ואמיתי | מודעות. השראה. אהבה

אתמול נכנסתי עם הרכב שלנו לחנייה בבניין של ההורים של מור, אשתי. חיכיתי מאחורי רכב אחר שיכנס לפניי, רכב פרטי לבן. ונכנסתי מיד אחריו באותה נגלה של המחסום הזה שעולה, יחד עם הפחד הקטן הזה שהוא ינחת עליי, למרות שזה אף פעם לא באמת קורה. לא התפלחתי באמת, אבל הייתה תחושה כזו כמו שיוצאים מהסופר בלי שקונים שום דבר. וגם לא הייתי צריך להתפלח השלט לפתיחה של השער היה לידי. לא הייתי צריך שמישהו ירים לי את השער. או שבעצם כן הייתי צריך. אולי אני כל הזמן מחכה שיעשו עבורי דברים, אולי אני כל הזמן רוכב על הגב של אנשים כמו העבודות שתמיד היו מסדרים לי, המשפחה והחברים, אולי אני מפחד ליזום, להגיד, להתקשר, להעז, שמישהו אחר יתמודד עם החיים. הרכב הלבן נכנס ונעמד מיד אחרי שעבר את השער, ואני המשכתי לחניה עיליי בן ה-5 שלנו, ישב בכיסא מאחורה ומור המתולתלת שלי לידי. הכנסתי לרוורס וחניתי ופה, הכל היה אמור להיגמר. אבל הכל רק התחיל. מהרכב הלבן יצאה אישה בשנות השישים או השבעים, או השמונים או התשעים, היה קשה לומר, שיער לבן, אפור מוזנח נטולת חזייה, היא לבשה שמלה שהמילה שמלה ממש מחמיאה מדי למה שהיא לבשה, מין בגד כזה שלובשות נשים רק כשהן נמצאות בתוך הבית כשאף אחד לא יכול לראות את כל הקמטים והשומן והכפלים, רק שאף אחד לא יראה, או שרק אני כזה? ככל שהתקדמה המתח אצלנו באוטו עלה ופתחתי את החלון, קצת מנימוס, בעיקר כי באמת לא הייתה ברירה. "אתה כמעט הרגת אותי", היא צעקה. "מה?" "אתה חתכת אותי, אתה סיכנת אותי, אני באתי להיכנס לחנייה וחתכת אותי וכמעט גמרת אותי" "סליחה, באמת לא שמתי לב" חזרתי עם יותר כוונה. או פחות. אבל היא המשיכה, והיה שקט באוטו ואף פעם אין אצלנו שקט באוטו לא מאז שעיליי נולד. אבל אני יודע כמה פחד יש לו ממבוגרים, ובטח מאלו שכועסים. במגלשה הכי תלולה בגינה, הוא ייעצר באמצע אם יש מבוגר שהוא לא מכיר ביציאה. "סליחה, באמת לא שמתי לב" אמרתי, אבל זה לא עזר. הרגת, דרסת, חתכת יחד עם שאר קללות היא אמרה. ואני באמת לא שמתי לב אבל כן שמתי לב שמור מתחילה להתחמם, ומור עשתה תהליך. לפני כמה שנים מור הייתה לוקחת את ההגה, תרתי משמע, ומתחילה לרדוף אחריה ברחובות. "אה, גברת" מור אמרה. "מורי, אני על זה, שקט תני לי" ניסיתי לכבות את השריפה. "מי אתם בכלל? אתם הרגתם אותי, אתם לא גרים פה, אתם נכנסתם אחרי בשער, אתם גנבים". ולא ידעתי מה לעשות, והמתח עלה, ולא היה ברור לאן היא רוצה לקחת את כל העניין ועיליי? עיליי עדיין בשקט. ופתאום נחה עליי הרוח, והבנתי שאני צריך לשאול אותה שאלה, וידעתי איזו שאלה וידעתי שהשאלה תעבוד, וידעתי שהיא תצליח ויהיה בסדר, אז לקחתי אוויר ושאלתי אותה "רגע, איך קוראים לך?" והיא ענתה, וזהו. אולי חלק מהאנשים מחכים לאיזו שאלת מחץ, אבל אני שמח לאכזב ולהגיד שזו הייתה השאלה. "איך קוראים לך?" ובכנות, אני לא זוכר את התשובה, אני לא זוכר את השם שהיא אמרה, אבל אני זוכר מעולה איך הפנים שלה השתנו בשנייה. ברגע אחד, היא עברה ממצב מלחמה לרעש או לשקט המתוח הזה שיש לפני השלום הכתפיים שלה ירדו למטה היא כבר לא הביטה בי יותר בזעם להיפך היא סיבבה קצת את הגוף והביטה לרצפה במבוכה על כל מה שאמרה בזמן שהמשיכה "כמעט הרגת אותי כמעט עשית לי התקף לב" אבל עכשיו בטון שקט ורך יותר כמו מנוע שהפסיק לעבוד אבל עדיין מוציא קצת רעש ככה המשיכה להוציא קללות עם האוויר האחרון שעוד נותר לה בריאות. הכתפיים שלי ירדו, העשן מהאוזניים של מור נירגע ועיליי מאחורה נדמה לי, אני באמת לא בטוח שהתמלא בהשראה. ולא הורדתי את המבט מהעיניים שלה והפעם באמת התכוונתי כשאמרתי לה סליחה. וחשבתי על זה שזו לא רק השאלה המפתיעה שהרגיעה אותה פתאום זו לא רק העובדה ששאלתי אותה שאלה במקום להילחם או לקפוא או לברוח כמו שהיא אולי ציפתה אלא זו השאלה עצמה כי לא שאלתי אותה מה השעה? ולא שאלתי אותה מה מזג האוויר? או למי היא מצביעה? שאלתי אותה איך קוראים לך? מה השם שלך? אולי פתאום היא הרגישה שאני באמת רואה שאני לא זורק סליחה רק כדי לסיים את השיחה שאני לא מזלזל בה ובקמטים ובשומן שנוזל מהצדדים ובאיך שהיא נוהגת ובעובדה שהיא באמת סתם צועקת על אנשים. פתאום היא הבינה שאני רואה שהיא באמת לא סתם צועקת על אנשים יש סיבה והיא אולי רחוקה מהעין או מהחנייה ומהאוזניים ולמרות שבמקרה הזה זה היה ממש מתחת לאף כי יכולתי להריח דרך הפה את כל החיים המורכבים שהיא עברה והיא הלכה בצליעה לאוטו שלה כדי להחנות את הרכב ואני פתאום הבנתי שלא ראיתי רק אותה ראיתי גם אותי ראיתי כמה גם אני רוצה ואולי גם כולם רוצים ואולי לא שיכבדו אותם ויתייחסו אליהם ויקראו להם בשם ויזכרו שלא משנה איך הם מתנהגים יש מאחורי זה סיבה אולי אפילו סיבה טובה ואם תשאלו אותי למה אני יושב בקפה השכונתי כבר שנתיים יום יום למרות שאני בכלל לא שותה קפה אני אספר לכם שבפעם השנייה שהגעתי הבחורה בקופה, זו שלוקחת הזמנות ושואלת את השמות אמרה בקול רך עוד לפני שדרכתי במקום "היי ליעד, מה תשתה היום?" היא זכרה את השם שלי ולמרות שחלק בי אמר לי "בסדר זו העבודה שלה זה תרגיל רק כדי לגרום לי להמשיך לבוא" אני עד היום אשכרה הולך לשם לפעמים רק כדי לשמוע את השם שלי רק כדי להרגיש שייך רק כדי להיזכר שאני באמת אוהב אנשים וגם באמת מפחד. מוזיקה - AERØHEAD - Fragments is under a Creative Commons BY-NC 3.0 license. https://creativecommons.org/licenses/... / @aero_head Music powered by BreakingCopyright: • 🔥 Copyright Free Ambient Music - "Fragment... 🔎 Find more music here: https://breakingcopyright.com Scott Buckley - Undertow is under a YouTube Free license. / musicbyscottb Music powered by BreakingCopyright: • 😓 Sad Piano Ambient Music (Copyright Free)... 🔎 Find more music here: https://breakingcopyright.com