מיכאל מיכאלי- יום זכרון ראשון (Prod. By DUDA)

מיכאל מיכאלי- יום זכרון ראשון ----------------------------------------------------------------- לזכר סמ״ר דוד רטנר, אחשלי היקר, שנפל בשבעה באוקטובר בקרב על נחל עוז. מקווה שתמצאו במכתב שלי נחמה משלכם. לסיפור חייו של דוד באתר יזכור: https://www.izkor.gov.il/%D7%93%D7%95... קישור מרוכז לכל הפלטפורמות: https://orcd.co/yomzikaronrishon קרדיטים שיר: מילים:מיכאל מיכאלי לחן: מיכאל מיכאלי ביצוע פזמון: אלכס מנשירוב הפקה מוזיקלית: יובל ״דודא״ ניאזוב מיקס מאסטר: יובל ״דודא״ ניאזוב קרדיטים קליפ: בימוי: אדריאן פרנק עריכה ואפטר אפקט: אדריאן פרנק הפקה: בר אוריון, מיכאל מיכאלי עוזרי הפקה: נאור לובין, אריאל סיבקוב ורון ממיה צילום: אדריאן פרנק תאורן: עומר אלאל שחקן חייל: עומרי מרודי שחקנית בת זוג: הלן קולופנקו שחקנית אמא: יעל אברהמי קולוריסט: אדריאן פרנק סטיילינג: צלם סטודיו: סטודיו 08 סטילס: דריה פלייב וטאיה דימיטרוב תודות מיוחדות: תודה לטיומה ניקיטה טלי וסטוליק שנתתם איתי יד בפרוייקט כל אחד בדרכו. תודה לשירה אזולאי על הגשם. תודה לאלכס שבלעדיו הפזמון לא היה. תודה מיוחדת לעומר אלאל על מקצוענות שיא. ותודה לדוד שלקחת כזה חלק בחיים שלי, מקווה שאתה גאה. מילים: זה יום זכרון ראשון מאז שאתה לא פה, מרגיש לא טוב. אספתי חברה שלא רציתי לאגד בנסיבות האלה. לקחתי אחריות בנסיבות האלה. (כן) לא מאמין שאתה לא כאן, עם הזמן עובר זמן לא נעצר קורים דברים, ומאז שהייתי קטן היינו טייט ברמות אחרות. ומאז שהתגייסת פחדתי שתלך ככה, אתה לא כמוני אתה בלי פחד. יש לי מועקה שממש יושבת עליי, כי אתה לא היית סתם עוד אחד מהחברים שלי. בצבא תמכת בי כמו שלא תמכן בי בבית, השמעת לכל החברים שלך ת׳שירים שלי. תמיד היית שם להקשיב לסיפורים שלי, לשבת איתי שקשה ולצחוק על הפספוסים. עכשיו מעל הקבר שלך כלום כבר לא מצחיק, והדמעות שלי יציפו וישטפו את הדפים שלי. פזמון: אמרו יהיה שלום עד שנגיע לצבא, בתכלס לא יהיה שלום אף פעם. אלה שלמעלה לא מעריכים ת׳הקרבה ובבית אימהות עוד בוכות. אמרו יהיה שלום עד שנגיע לצבא, בתכלס לא יהיה שלום אף פעם. ישבתי מפורק בבית הרגשתי אשמה, בזמן שהייתי בעורף חטפת בצוואר. זה יום זכרון ראשון שאני באמת מרגיש פוגע לי קרוב, בכלל לא ידעתי שיש קרוב יותר מקודם. לא מצליח למתן ת׳רגשות שלי כמן הרוב, שהלכת השארת לי חלל יוצא דופן. תגיד אחי אתה זוכר את הימים? ששיחקנו במגרש של גאולים. השאכטות שעשינו בגגות של הפסנתרים. זוכר לילות בא׳ שברחנו משוטרים? זוכר שעוד לפני זה היית ילד זהב? שיער יותר פלטינה עיניים כחול ים. שפיץ בכדורגל, צרוד מגיל עשר ובאמת ילד גבר שלא צריך גב. ביום של השביעי שלחתי לך הודעה, עד היום קשה לי לעכל שלא ענית. אמרת לי בוא נשב קצת לפני הייתי טמבל ועייף, מצטער שלא באתי שניסית. פזמון: אמרו יהיה שלום עד שנגיע לצבא, בתכלס לא יהיה שלום אף פעם. אלה שלמעלה לא מעריכים ת׳הקרבה ובבית אימהות עוד בוכות. אמרו יהיה שלום עד שנגיע לצבא, בתכלס לא יהיה שלום אף פעם. ישבתי מפורק בבית הרגשתי אשמה, בזמן שהייתי בעורף חטפת בצוואר. זה יום זכרון ראשון שאני שבור ויש לי חור בלב שאני לא רואה איך אוכל למלא. זה יום זכרון ראשון שאני מכיר מקרוב שכול ומבין, שזה כאב שאי אפשר לרפא. לא פותח ת׳גלריה בלי לקבל בוקס ללב, המדינה שלנו יורדת הכאב הזה עולה. והוא עולה לנו יותר משהם מוכנים לשלם, פוליטיקאים משחקים בנו לא פותרים ת׳משבר. ואיך אפשר להסתכל על אמא שאיבדה בן ושסבתא בוכה על נכד זה ישאיר לך צלקת. לא ייצא לי בחיים מהראש, המראה של חבר מובל לקבר עטוף דגל ישראל. בשבילו עוד נתפלל כל עוד אלוהים מעליי, הבטיחו יונה הבטיחו שלום קיבלנו זין. איך אני מסתכל לאח שלך בעיניים והשארת עוד ארבע שלא תפגוש בינתיים. הלכנו לבקר והשארנו שם דמעות, והשראנו אבנים כי אבנים הם נצחיות. ובחודש הראשון נפגשנו בחלומות, אבל עכשיו אני יכול לראות אותך רק בתמונות. כולם רוצים סיפור הרואי, אישית הייתי מוותר, אם היינו יושבים עכשיו הייתי שמח יותר. והכאב הזה נשאר, הגעגוע סוטר, אף פעם לא נשכח אותך חבר.