ראש השנה תשפ״ז | ייברא או לא ייברא? על מה באמת נידונים

על מה באמת נידון האדם בראש השנה? האם הדין עוסק רק במעשיו הטובים והרעים, או בשאלה עמוקה יותר: לאן מכוּונים חייו, ומהי התכלית שהוא בחר לעצמו? „ראש השנה” — השנה בה״א הידיעה. בעומק הדברים - ישנה שנה אחת החוזרת ומופיעה בכל פעם בציור ובלבוש חדשים. בראש השנה אנו עומדים בנקודת המעבר שבין הופעתה של השנה החולפת לבין האפשרות שהעולם והאדם ייבראו מחדש בשנה הבאה. מתוך עיון בביאור הספורנו למילת „בראשית” מתברר שהזמן עצמו הוא בריאה. כל רגע מזמן את הרגע הבא כאשר יש בו כוח להוביל את הבריאה אל תכליתה: גילוי ייחודו, כבודו ומלכותו של בורא העולם. האדם, שנברא בא׳ בתשרי, מקבל עליו את האחריות להנהיג אל התכלית הזאת את עצמו ואת כל חלקי הבריאה הקשורים בו. משום כך יום בריאת האדם נקרא בתפילה „זה היום תחילת מעשיך” — בריאת האדם היא המעמידה ונותנת תוקף לכל מה שנברא לפניו. בראש השנה חוזרים האדם והעולם אל שאלת הראשית: „ייברא או לא ייברא?” האם האדם ראוי לקבל שנה נוספת, לבוש חדש והזדמנות חדשה להוביל את הבריאה אל תכליתה? הדין הוא אישי. כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, אחד־אחד. האדם עומד לבדו ונשאל לא רק על חטאיו וכישלונותיו, אלא גם על המניע הפנימי של מעשיו הטובים: מה הניע את לימוד התורה, את התפילה ואת הצדקה? האם היו אלה „מצוות אנשים מלומדה”, או מעשים שנבעו מבחירה ברורה לקבל עול מלכות שמים ולכוון את החיים אל תכלית הבריאה? כפי שפסק הרמב"ם ביד כל אדם הבחירה להיות כמשה רבנו וולעמ"ז כירבעם בן נבט. משה בחר להפוך את חייו לחיי עבדות ושליחות, ושאל כיצד למלא את רצון השם. ירבעם, לעומתו, העמיד במרכז את השאלה „מי בראש?” — מי חשוב, מי מוביל ומי זוכה בכבוד. שתי הדרכים הללו ניצבות בפני כל אדם. נדבך נוסף בדין הוא השייכות של האדם לדרך העתקת השמועה. מתוך דברי תיקוני הזוהר על הפסוק „כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” מתברר שאין די בזכויות פרטיות של תורה, מצוות ותיקון המידות. האדם נדרש להיות קשור בקשר פנימי של אהבה אל האבות, הרועים, השבטים והצדיקים שבכל דור; אל רבו המובהק ואל מסירת התורה איש מפי איש עד מעמד הר סיני. לכן, אף שכל אדם נידון כיחיד, הוא נידון גם על החבורה שאליה בחר להשתייך. מהו המניין שבו הוא מתפלל? האם זו חבורה של יהודים האוהבים זה את זה וחברים זה עם זה? האם היא מחוברת באמת לדרך של מעתיקי השמועה? מתוך היסודות האלה מתבארים שלושת הספרים הנפתחים בראש השנה. הצדיק אינו בהכרח מי שמעולם לא נפל, אלא מי שבחר בדעה צלולה ללכת אל התכלית. גם כשהוא נופל, הוא קם, מחשב מסלול מחדש וחוזר אל הדרך. הרשע הוא מי שמעמיד את עצמו, רצונותיו וכבודו במרכז, ואילו הבינוני עדיין מיטלטל בין שתי הבחירות ונדרש להכריע את עצמו לטוב עד יום הכיפורים. גם משמעותם של „חיים” ו„מיתה” מתבררת בעומק חדש. חיים אינם הבטחה למנוחה ולשלווה, אלא חיים של שליחות, יגיעה, ניסיון, צמיחה והליכה מחיל אל חיל. המיתה הקשה אינה רק פטירת הגוף, אלא חיים ריקים מתוכן, שיממון פנימי, כהות חושים ואטימות המוחין — חיים המנותקים מן התכלית, אף שהאדם משוכנע שהוא חי. הרי כי עלינו לבחור מתוך יישוב הדעת: לקבל עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהוביל את עצמנו ואת כל הקשורים בנו אל התכלית האחת: „וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה׳ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.” בברכת שנה טובה — שנה שהטוב שבה, כהטבת הנרות, יאפשר לאור להאיר. בין הנושאים הנידונים בשיעור: • משמעות „ראש השנה” והשנה האחת החוזרת בלבושים חדשים • בריאת הזמן והכוח של כל רגע לזמן את הרגע הבא • תכלית הבריאה — גילוי ייחודו, כבודו ומלכותו של הבורא • אחריות האדם להוביל את עצמו ואת הבריאה אל תכליתה • הדין האישי בראש השנה והשאלה „ייברא או לא ייברא” • בחירת האדם בין דרכו של משה רבנו לדרכו של ירבעם • ההתקשרות למעתיקי השמועה, לרב המובהק ולמעמד הר סיני • משמעות המניין והחבורה שאליהם האדם משתייך • שלושת הספרים הנפתחים בראש השנה • משמעותם הפנימית של חיים ומיתה והכרעת הבינוניים 00:00 ראש השנה והשנה האחת 07:56 ברית נח וסדר הזמן בעולם 14:00 בריאת הזמן ותכלית הבריאה 20:32 הברית שבין הבורא לבין האדם 34:41 „ייברא או לא ייברא?” — הדין של ראש השנה 51:52 תיקוני הזוהר וההתקשרות למעתיקי השמועה 59:08 הדין על המניין והחבורה 1:03:35 שלושת הספרים ומשמעות החיים והמיתה