מה יש ביהודי שהוא למעלה מתקיעת שופר? - יבחר לנו - קונטרס ראש השנה תנש"א - שיעור ראשון,

להמליך את הקדוש ברוך הוא מתוך העולם כיצד יכול יהודי, המרגיש את עצמו ״עפר ואפר״, להמליך את הקדוש ברוך הוא למלך על העולם? כיצד יכול נברא מוגבל להגיע עד עצמות אין־סוף ולעורר שם רצון ותענוג חדשים במלוכה? התשובה נמצאת בקשר העצמי שבין ישראל לקדוש ברוך הוא. נשמתו של יהודי אינה רק אור אלוקי שירד לעולם; בשורשה היא מאוחדת עם עצמות אין־סוף. מכוח הקשר הזה יכול יהודי לרדת אל תוך העולם, לעבור את כל חשכת הגלות, ולגלות שגם בתוך הארציות הוא נשאר ״גוי אחד בארץ״ — עם שמגלה את ה׳ אחד בתוך הארץ והגשמיות. לגלות את רוחניות בתוך הגשמיות הקדוש ברוך הוא יוצר מן הרוחניות גשמיות, ואילו תפקידו של יהודי הוא לגלות את הרוחניות הטמונה בגשמיות. לכן החסידות אינה דורשת מאיתנו לברוח מן העולם. אפשר לאכול, לעבוד, לנוח, להרוויח כסף וליהנות מן הטוב שהקדוש ברוך הוא מעניק — השאלה היא לשם מה. כאשר האדם חי כדי לאכול, הכסף והאוכל נעשים בעיניו מקור החיים. אבל כשהוא אוכל כדי לחיות ולעבוד את ה׳, וכשהוא מבקש שפע כדי למלא את שליחותו, הגשמיות אינה נהפכת לחומריות. היא נעשית כלי לגילוי אלוקות. זהו סוד העשירות האמיתית: הכסף אינו נמצא כאן כדי לתת לי ביטחון; הוא ניתן לי כדי שאגלה בתוכו את הקדוש ברוך הוא. הביטחון שלי אינו בכסף, ברכוש או בהצלחת העולם — מקור חיי הוא ה׳. לראות את הרצון בלי להילחם בו כל עוד אנחנו מזוהים עם הילד השורד, נדמה לנו שהאוכל מושך אותנו, שהכסף מעניק לנו חיים ושהעולם הוא מציאות נפרדת שעלינו להיאבק בה. בעבר עיקר העבודה הייתה אתכפיא — להתגבר על רצונות הנפש הטבעית. העבודה היום היא ״מוחין בטהרה״. איננו נלחמים בפחד או בתאווה, אלא רואים אותם. יש בי פחד — ואני רואה אותו. יש בי תאווה — ואני רואה אותה. מי שרואה את הפחד אינו הפחד, ומי שרואה את התאווה אינו התאווה. כאשר ההזדהות עם הילד השורד נפסקת, הוא מפסיק לקבל יניקה מן הנשמה. עוצמת הפחדים והתאוות נחלשת, הנשמה מתחילה להאיר, והנפש הטבעית חוזרת לתפקידה האמיתי: לא לחפש לעצמה חיים, אלא לשרת את השליחות האלוקית. בית המקדש שבתוך הלב ״יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה״. נחלתנו היא נקודת היהדות השוכנת בפנימיות הלב — בית המקדש הפנימי שבכל יהודי. ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״: לא נאמר ״בתוכו״ אלא ״בתוכם״, בתוך כל אחד ואחת מישראל. כאשר האדם ממליך את הנשמה על עולמו הפנימי, הוא בונה בתוכו מקום שבו האלוקות יכולה להתגלות. בית המקדש הפרטי הזה קשור לבית המקדש השלישי, שבו תתגלה בגלוי אותה אמת פנימית: העולם כולו אינו מציאות נפרדת, אלא מקום השראתו של הקדוש ברוך הוא. הקול שמגיע למעלה מן המלכות לפני תקיעת השופר אומרים שבע פעמים את מזמור מ״ז בתהילים: ״עלה אלוקים בתרועה, ה׳ בקול שופר״. בתחילה הקדוש ברוך הוא יושב על כיסא דין, ועל ידי תקיעת השופר הוא עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים. לכן נאמר בסמוך: ״יבחר לנו את נחלתנו״ — תקיעת השופר מגלה גם את הבחירה העצמית של הקדוש ברוך הוא בישראל. אולם כאן מתעוררת שאלה עמוקה: הבחירה בישראל היא בעצמות אין־סוף, מקום שאינו מתעורר על ידי עבודת הנבראים. כיצד יכולה תקיעה פשוטה של יהודי להגיע לשם? גם עצם המלכת הקדוש ברוך הוא מעוררת אותה שאלה. חז״ל אומרים: ״אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם… ובמה? בשופר״. אך תקיעת שופר היא מצווה, ומצווה אפשר לקיים רק לאחר שיש מלך המצווה אותה. אם עדיין צריך להמליך את הקדוש ברוך הוא, כיצד מצוותו יכולה להיות הכלי להמלכתו? מכאן שבתקיעת השופר יש רובד הקודם למצווה. הצעקה הפשוטה הבוקעת מפנימיות הלב מגלה את הקשר העצמי של היהודי עם הקדוש ברוך הוא — קשר שלמעלה מן המלכות, מן הציווי ומכל סדר ההשתלשלות. דווקא מפני שבשורשו היהודי מאוחד עם עצמות אין־סוף, הוא יכול לעורר את הרצון האלוקי במלוכה ולהמשיך לעולם חיות חדשה. עולם חדש בערב ראש השנה עולה פנימיות החיות של העולם אל מקורה. העולם נשאר כביכול במצב של התעלפות — הוא מתקיים, אך בלי הרצון והתענוג הפנימיים. בתקיעת השופר ממשיכים מעצמות אין־סוף רצון ותענוג חדשים במלוכה, ואור חדש שלא האיר מעולם נכנס לכל סדר ההשתלשלות. ראש השנה אינו רק חזרה על מה שהיה. השנה חוזרת לאותה נקודה, אך במדרגה גבוהה יותר. בכל שנה יורדת לעולם חיות חדשה לחלוטין. והכול מתחיל בתוך האדם: הילד השורד מפסיק לשאול ״מה אני רוצה?״, הנשמה מקבלת את ההנהגה, והגשמיות נעשית מקום לגילוי האחד. כאשר יהודי ממליך את הקדוש ברוך הוא בתוך עולמו הפנימי, הוא ממשיך מלכות וחיות חדשות לעולם כולו. הצטרפות לקבוצת התובנות של הרב מרדכי רוטנשטיין שיחי' , כנסו 👇 https://chat.whatsapp.com/DX3SneQfzsN...