ניגון הנזיר "דבקה" -הרב דוד כהן זיע"א

בקיץ תרפ"ו לפני 100 שנה יצא הנזיר כדרכו בקודש בלווית שניים מתלמידיו להתבודדות במדבר יהודה על מנת לבקש רוח הקודש. הם טעו בדרך ובמשך יומיים חיפשו את הדרך ללא מים במהלך הימים האלה בהיותם צמאים בחומר וברוח חיבר הנזיר את הניגון הבא על פרק סד בתהילים שמדבר בדיוק על הצימאון לאל חי במדבר יהודה "מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה: ב אֱלֹהִ֤ים | אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ | נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ-צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי-מָֽיִם... המשך המזמור מדבר על הדבקות בה' "דבקה נפשי אחריך" לאחר שלמדתי והעמקתי בניגון הזה שמתי לב שרוב הביצועים הקיימים חסרים מאוד, ואינם מתאימים לשירה אלא יותר לדקלום, עיבדתי את השיר באופן מדוייק על פי המקור ללא שינוי מלבד במילים "נפשי אחריך" ששיניתי מעט על פי הלחן של "צמאה לך נפשי" מתחילת הניגון- אני מאמין שהביצוע הביתי שלי יקל על אוהבי הרב הנזיר להצליח לשיר ולבצע את השיר בדיבןק חברים בסעודה שלישית ובעת התעוררות. הנזיר החשיב מאוד את הניגון הזה והיה מקפיד לשיר אותו בליל הושענא רבא לאחר הלימוד של האידרא רבא מהזוהר הקדוש. וכך כתב ביומנו "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' " "הניגון הוא חיי רוחי ונשמת אפי, מאז ועד היום. חינכתי את ילדי, צפיה ושאר ישוב, לניגון על כינור, שלמדו מפי מורה לניגון, בן חסידים, יקר רוח מר יחיאל. הוא לימדם לנגן ניגוני קודש, זמירות מוצאי שבת קודש, אליהו הנביא, מה נאוו על ההרים, עוצו עצה ותופר, זכרתי לך חסד נעוריך, וטהר לבנו, ייבנה המקדש. וניגונים למועדים, מעוז צור, שושנת יעקב, והיא שעמדה, בצאת ישראל ועוד. וגולת הכותרת, בסוף, ניגון הנזיר, הוא ניגון נפשי ורוחי, דבקה, מזמור סג, א-לי אתה אשחרך, דבקה נפשי אחריך, שכתב בתווים, והילדים מנגנים בכינור, ומצרפים לזה גם ניגונִי, מה מה, תשתוחחי נפשי (מב). ועוד שיר, יעירוני רעיוני, של ר´ יהודה הלוי, בניגון של הרב זצ"ל. כשנפשי יבשה, ואין כל, הניגון, של ניגוני קודש, מחיה אותי. חי חי הוא יודך כמוני." "הנביאים ובני הנביאים התבודדו בהרים ובגבעות, מסביב למראה פני שדות וטוהר שמים ורוח צח חרישית נושבת, מחיה הנפש ומשיב הרוח.. להקשיב ולשמוע אומר דבר קודש יה. ספרים רבים לא היו איתם. הרי לא היו זקוקים לאוצרות ספרים, כמו ספרי הש"ס והפוסקים ונושאי כליהם. כל זה המשא של ספרים וניירות, המלעיטים את הנפש בנייר, והמסיחים את הדעת מן המרומם והנעלה, טוהר שמי ה', לא בזה יתגלה הנבואה, אלא בתורה שבעל פה, בלימודים בהרים וגבעות, על פני שדות קדש, למראה טוהר שמי ה', במקומות הקדש, בהתבודדות, ובהגיון הקדש, ובצפייה ותוחלת לחסדי רוח עוז ה', השורה על עבדו המצפה לו.." (מיומני הרב הנזיר זצ"ל – פורסם בספר "הנבא בן אדם") כתב הרב הנזיר: "השירה, הרוח, היא אופי מחשבתם של ישראל. הנבואה היא שירה, והתורה כולה איקרי שירה, רוח, רוח הקודש… בגלות נשתתקה שירתנו, תלינו כנורותינו, איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, ונסתלקה רוח הקודש. במקומה בא המחקר, הלימוד הפלפולי בסברת ההלכה, והפילוסופיא, הלימוד המסודר בבחינת העקרים העיוניים… שוב, שוב אל השירה, אל הרוח, רוח הקודש, זו היא הדרך בהתחדש נעורינו כקדם" (יומן הרב הנזיר, תרפ"ג)​ "