מי הם מחברי הקוראן ומה היתה דתם

מוחמד לא ממש מופיע בקוראן. השם מחמד, מחמת או אחמד (ללא סימנים דיאקריטיים), הוא ספק שם פרטי וספק כינוי או שם תואר. השם מוזכר ארבע פעמים בקוראן, אך סביר שהוכנס לטקסט ברמזים בשלבי שכתוב מאוחרים, אחרי התהוות האסלאם. הקוראן לא מספר את קורות חייו של מוחמד כפי שהבשורות מספרות את קורות חייו של ישו או התורה את קורותיו של משה. בדומה לישו ההיסטורי, אין אנו יודעים דבר על תאריך לידתו, על בני משפחתו, על עוזריו הקרובים או על מעשיו. שחזור מועד לידתו נעשה רק במסורת האסלאם על פי עיקרון שמסר לבתו, לפיו כל נביא מגיע לחצי מן הגיל אליו הגיע קודמו. מכיוון שעיסא (ישוע) בן מרים פעל כנביא במשך עשרים שנה, ניתן להסיק שמוחמד התחיל להתנבא בגיל ארבעים, בשנת 612, ומת בגיל שישים, בשנת 632, אחרי שפעל עשר שנים במַכָּה ועשר שנים במַדינָה. כלומר מחזור חייו מחולק לעשורים. לפי חישוב נוסף האירוע החשוב ביותר בחייו, ההיג׳רה, ההגירה ממַכָּה למַדינָת אלנֵבּיא (ית׳ריב), התקיימה שבעים שנה אחרי מלחמת הפּיל. לפי אותה מסורת, כחמש שנים אחרי מות מוחמד ברית השבטים לא התפוררה אלא יצאה לסדרת כיבושים בחיג׳אז. הערבים התפשטו לעבר ארץ ישראל וסוריה, פרס ומצרים. מבחינה היסטורית, ברור היום שכיבושים לא יצאו מחיג׳אז אלא משטחי האימפריות העתיקות והמפוארות של אשור ובבל, לכן אין לקרא להם כבר מוסלמים או ערבים. החיילים הכובשים דיברו ארמית, סורית או יוונית ודתם הייתה לרוב נוצרית, בעיקר נסטוריאנית, דת שמאמינה בדמותו הגשמית של ישו בנפרד מדמותו הרוחנית. בפועל, מטרת הכיבושים לא הייתה כפיית דת או שפה חדשה, אלא ביזה ולקיחת שלל מן האזורים הכבושים והטלת מס על האוכלוסיות הנכבשות. תושבי השטחים הביזנטיים והססאנים המשיכו לקיים את פולחנם הנוצרי או היהודי, כפי שהיה לפני הכיבוש