תורה ס״ו 03 | איך התלמיד יכול להיות גדול מרבו? | הכוח שבקשר לצדיק

כיצד ייתכן שהתלמיד יהיה גדול מרבו, ובכל זאת כל גדלותו תהיה מכוח רבו? מה ביקש אלישע כשאמר „ויהי נא פי שניים ברוחך אלי”, וכיצד הופכת עצת הרב מכיוון שהאדם שומע מבחוץ לדעת פנימית ולכוח חיים בתוכו? בשיעור השלישי בסדרה על תורה ס״ו בליקוטי מוהר״ן, הנאמר בבית המדרש באומן בערב ראש השנה לפני ההליכה לציון, נלמדת פתיחת התורה: „דע, שאפשר שיהיה התלמיד גדול מהרב… ואף על פי כן הכול יהיה בכוחו של רבו”. מתוך הדיוק „ברוחך דייקא” נפתח בירור במדרגת הרוח ובשדה האפשרויות הצפון באדם. תחילה מתבארות, כפי מדרגתנו, חמש מדרגות החיות שבאדם: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הנפש מחיה את הגוף, הרוח מעניקה את מערכת הרגש, הנשמה מחיה את השכל, ומעליהן מדרגות החיה והיחידה. בתוך המבנה הזה מתבררת הרוח כמערכת המחברת בין הנפש לנשמה ובין חיי הגוף לחיי השכל. בה צפונים הרצונות, הכיסופים והאפשרויות שעדיין לא יצאו אל הפועל. מכאן חוזר השיעור אל המילה „דע”. הידיעה הנדרשת אינה מסתכמת בקבלת מידע: הדברים צריכים להיכנס אל האדם ולעצב את דעתו על עצמו, על העולם ועל הבורא. מתוך כך מתבארת פעולתו של הרגש כיכולת לגשת ולהתקרב, או להתרחק. אהבה ויראת כבוד מבטאות שתי תנועות שונות שצריכות לפעול יחד באדם — רצון בקרבה ובאחדות לצד שמירת המרחק והכבוד. מערכת הרוח מאפשרת לאדם לצאת ממקומו, להתרחב מעבר לגבולותיו הקודמים ולרצות גם דבר שעדיין אינו מכיר. דוגמאות מן הציור ומן הלימוד מבהירות את ההבדל בין אפשרות הצפונה באדם לבין מימושה בפועל. מכאן מתרחב הבירור אל מערכת היחסים שבין האדם לבוראו ואל ההכשרה לקבלת נבואה. ההכשרה הזאת כוללת לימוד של כל חלקי התורה וקבלת החכמה בהעתקת השמועה, לצד תיקון המידות: שהחסד, השמחה ושאר המידות יפעלו במידה הנכונה ובמקום הנכון. מעבר לתיקונן מתבארת מדרגת ביטול המידות לאור האלוקי — היכולת להישאר קשוב לרצון ה׳ בכל רגע. מעשה העקדה ממחיש את עומק העבודה הזאת. אברהם אבינו נענה לציווי הבורא מתוך ביטול אהבתו לבנו, אולם כאשר הוא כבר כולו אש להבה לקיום המצווה, הוא נדרש לעצור לשמע „אל תשלח ידך אל הנער”. דווקא מתוך ההתלהבות עליו להישאר פנוי לשמוע מה נדרש ממנו כעת. אל העבודה הזאת מצטרפות ההתקדשות במותר וטהרת המחשבה מנגיעה אישית, כדי לכוון את החיים לגילוי ייחודו, כבודו ומלכותו של הבורא. לאחר שהתברר מה נבנה ברוחו של הנביא, אליהו אפוא בנה רוח שיש בה גם אפשרות להכפיל את עצמה, ואת הכוח הזה מבקש תלמידו לקבל. „עובד ה׳” הוא ההבדל בין השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת: גם לאחר שהאדם יודע ומבין, ואף מסוגל ללמד ולכתוב, עבודתו אינה נעצרת במושג „די”. הוא ממשיך לפנות אל התורה וללמוד עוד, ובכך נבנה הכוח המתואר כהכפלת הרוח. קבלת הכוח הזה קשורה לתנאי „אם תראה אותי לוקח מאתך”. בשעת עליית אליהו השמימה יכול אלישע להעמיד במרכז את חסרונו ואת צער הפרידה, אך הוא רואה את גדולת רבו ואת הסרת המחיצות בינו לבין הבורא. מכוח השזירה ברבו וההשתתפות בשמחתו, הוא נעשה מסוגל לקבל את הכפל הצפון ברוחו — להיות גדול מרבו, והכול בכוח רבו. אם כנים אנו, משמעות הדברים עבור תלמידי רבי נחמן והבאים לציונו. בראש ובראשונה האדם מתייצב לעבודת הבורא, ומתוך כך מבקש ללמוד מרבו כיצד לעבוד אותו. ההתקשרות מתבטאת בהפיכת עצות הרב לדעתו ולדרך חייו של התלמיד: קביעת זמן להתבודדות, לימוד כל חלקי התורה וקיום ההדרכות הנוגעות לביאה לציון. עצת הרב היא מלשון העצה (שורשי) של העץ - כשם שהוא יונק את חיותו באמצעות נתיביו. כך העצה באדם נכנסת ונעשית כוח חיות וחיוניות, עד שהיא הופכת לדעתו שלו. זהו הקשר של שזירה הנלמד בתורה ס״ו — קשר שבו דברי הרב מחיים את התלמיד מבפנים ומאפשרים לכוחות הצפונים בו לצמוח. 00:00 – „פי שניים ברוחך”: הרוח והכוחות הצפונים באדם 09:32 – „דע”: מידיעה לדעת ומחכמה להרגשה 16:43 – אהבה, יראה והאפשרות לצאת מן הכוח אל הפועל 24:19 – הקשר עם הבורא וההכשרה לנבואה 30:01 – ביטול המידות: העקדה וההקשבה לרצון ה׳ 38:17 – הכפלת הרוח וכוחו של עובד ה׳ 45:18 – התקשרות לצדיק ושזירת הרב והתלמיד 48:24 – ההכנה לציון: מעצת הרב לדרך חיים