פרשת לך לך - אורות הראי'ה קוק על הפרשה - אבות אומה - ה' מעשיר אותם בעושר מופלג - מדוע ?

1. ה' מעשיר את אברהם (בראשית יב. י'-טז') - וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים 2. שאיפות חומריות ושאיפות רוחניות ערכיות סותרות זו לזו (חובת הלבבות, שער חשבון הנפש ג פנים עשרים וחמש) - וישתדל להרחיק אהבת העוה"ז מלבו ולקיים בו אהבת העוה"ב תמיד. וכבר אמר אחר מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העוה"ז (שאיפות חומריות) ואהבת העוה"ב (שאיפות רוחניות ערכיות) ואמרו העוה"ז והעוה"ב כשתי צרות כאשר תרצה האחת מהן תקצוף השנית 3. גמרא שבת כג: - אמר רב הונא …. הזהיר במזוזה (שמהדר בה) זוכה לדירה נאה. הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה. הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין. 4. הרחבת החיים החומריים אינה מטרה אלא אמצעי לחיים ערכיים קדושים (עין איה ב, כט') - ישנם אנשים שהשקיפו על מרחב החיים עם כל התפשטותם, וראו כי נפש האדם בבריאותה היא נוטה לחיות חיים רחבים, נאותים לפי הרחבתם של כחות נפשו ששואפת להתפשט. חשבו ע"כ וטעו, שלא ימצא האדם למלא נפשו בחיים, כ"א אם ישים את החיים ההוים החומריים מקום מרכז תכליתו, שאז ישאף למלא את חק החיים. אבל אם תעודתו ומגמתו הפנימית תהי' רק יסוד החיים הרוחניים והנצחיים, ויהיו לו כל עניני החיים הרחבים שבעוה"ז רק בערך הכשר והכנה להשגת קיום התורה והמצות, יצטמצם אצלו יסוד החיים, ונמצא שיהיו חייו אז שלא כפי טבע נפשו האנושית שמתגעגעת לחיים רחבים, ומפני משפט מעוקל זה באו לעשות הטפל לעיקר. אבל באמת שקר בימינם, כי אע"פ שהרחבת החיים היא נטיה טבעית באדם, אבל לא מפני זה צריכות אותן ההרחבות המוחשיות להיות תכלית החיים, אלא יסוד החיים ותכליתם הוא הצד הקדוש שבהם, פרי הטוב העומד לעד. אלא שכל כך ישנם מעמדים גבוהים ובקשות גדולות בדרכי ד', עד שכל הרחבת החיים הטבעים, הכל נתבעים הם לצורך התעודה ההכנית, לרגלי ההכשר של צד הקדושה שנמצא בפנימיות החיים. ע"כ אל יאמר אדם כי הזהיר במזוזה, ודאי יסוד מגמתו במושג הדירה הוא למען יקיים על ידה את המצוה התלויה בה, שמגמתו זאת מתנגדת אל הרחבת עצם החיים שיש בחשק הטבעי של האדם, אל דירה נאה רחבה והדורה. לא כן הוא, כי עם עשיית התמצית העקרית שבחיים את היסוד הרוחני התכליתי, מ"מ כל ההרחבות נזקקות לו, והזהיר במזוזה משום הכי זוכה לדירה נאה. וכמו כן בציצית, אע"פ שיסוד השקפתו העקרית בבגדים ויחשו אליהם בעיקרם הוא מצד ערך המצוה שאפשר להעשות על ידם, לא יצומצם מפני זה כח הנטיה של צורך ההתרחבות הנטועה בנפש האדם, וזוכה ג"כ לטלית נאה. וה"ה הזהיר בקידוש היום, אע"פ שמציאות היין אצלו אינה לשמחת החיים ההדיוטית, אל יחשוב הטועה כי השקפה כזאת גורמת לסגור את דלת הרחבת תענוגי החיים, כ"א זוכה וממלא גרבי יין. (מי שמגמת חיו חומרים הרחבה חומרית מסוכנת לו - חובת הלבבות בגלות. אבל מי שמגמת חיו עולם הערכי קדושתי הרחבת החומר לא תדרדר אותו אלא תרחיב את חרותו למפגש אמיתי ונקי עם מגמת החיים ללא אלוצי צרות העולם הזה) 5. תפארת צדיקים מפלאים (אורות הקודש, חלק ג, מוסר הקודש, עמוד שו, מד) - הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד.