הפרשת קורח - אורות הראי'ה קוק - עושר שמביא לאושר. ועושר השמור לבעליו לרעתו

שמחה חיצונית מזויפת ושמחה פנימית אמיתית - 1. קורח עשיר גדול היה (במדבר טז לב) - ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. (רמב'ן - ואת כל האדם אשר לקרח - קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחר עצתו ונענשו.) 2. מהיכן עשירות של קורח ? (פסחים קיט.) - אמר רבי חמא בר חנינא שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלה לקרח ואחת נתגלה ... (קהלת ה, יב) עושר שמור לבעליו לרעתו אמר רבי שמעון בן לקיש זו עשרו של קרח (שעל ידי רוב ממונו נתגאה ואבד מן העולם). נאמר (דברים יא, ו) ואת כל היקום אשר ברגליהם א''ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (שמשמח לבו) א''ר לוי משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח וכולהו אקלידי (מפתחות) וקליפי (מנעולי) דגלדא (השלש מאות פרדות נשאו רק את המפתחות והמנעולים של האוצרות, והאוצרות עצמן היו שקי עור מלאים בכסף וזהב.) 3. במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין….. ולא בשמן קיק (שבת ב, משנה א') 4. מאי שמן ? קיק (שבת כא.) - אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא (יורדי הים) ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו (שממנו שמן הקיק) רב יצחק בריה דרב יהודה אמר משחא דקאזא (שמן העשוי מגרעיני צמר גפן - כותנה). ריש לקיש אמר קיקיון דיונה …אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן (רשי - שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ, לישנא אחרינא, מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ). שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. 5. עין איה שבת ב, א' - שבת הוא יום שכולו קודש, עונג ומנוחה. הדלקת הנרות מוסיפה שלום ושמחה פנימית. על כן ראוי שילמד האדם את עצמו אז להסתכל ולהבין מה היא ההצלחה, שיסודה באמת, שהיא מצלחת את האדם בגופו ונפשו, מביאתו לחיי עד וממלאתו חדות לב ושלות צדיקים בחיי הבלו, ומה היא ההצלחה הכוזבת, שרוב בנ"א רודפים אחריה, הצלחת העושר, מבלי להקפיד על האמצעיים והדרכים, שעל ידם תהי' קנויה להם. ההצלחה דומה לשמן במושג הציורי, "בתר מארי נכסי ציבי משיך" (אחרי בעל נכסים - אדם עשיר, נמשך שומן), "עתיר משח" (עשיר בשמן), "קרב לגבי דהינא ואידהן".(התקרב אל מי שמשוח בשמן, ותימשח) אמנם, כל זמן שההצלחה היא עומדת חוץ לאדם, ואינה נמשכת עמו יפה, אינה ממלאת את לבבו שמחה ומנוחה, ואינה מרוממת את חייו במעלתם הראויה להם, היא כשמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שאינה מאירה ואינה ממלאת את תעודת השלום והאורה, שצריכה להימשך מהצלחה שראוי באמת לחשוק בה. לזאת יש להסמיך זכר ההצלחה, הבלתי נמשכת כראוי, בתוכן השמן שאינו נמשך אחר הפתילה, שלא זאת היא תעודת נר של שבת. לא שמחה מעורבבת וחיצונה כזאת ראויה להיות נחשקת מהאיש הישראלי, המפלס ארחות חייו על-פי תורת אמת וחוקי חיים. כרכי הים המה נודעים בשחיתותם המוסרית, מורגל בכל מקום לומר "שמע שיש זונה בכרכי הים". "מדינת הים" בכלל הוא ציור למקום שאינם בני תורה, ששמותיהם כשמות נכרים. אמנם, לעומת זה רגיל לקנות שמה עושר, על-כן ישוטו שם בני אדם. ודאי יזיק מצב הדת והחיים המקולקלים שם, לכל אלה השטים שמה אחר פרנסתם ועשרם, והצלחתם שבאה להם בהפסד הקנין היותר מעולה שבאדם, בהפסד התורה והמוסר האמיתי, אינה נמשכת אחר הפתילה, אינה מתדבקת לגוף הנושא את ההצלחה ולנפשו, ואינה מצליחתו, ולא אל שמחה ושלום הבאים מהצלחה כזאת ראוי שיחשק בביתו של האיש הישראלי, בשומו נגד עיניו הצלחת האורה, השמחה והשלום, שבאה ע"י קדושת הנפש וחיי התום והצניעות, אהבת המשפחה וחיי התורה האמיתיים, המעוררים וממלאים את הלב רגשי קודש לאור הנרות המאירים בבית כל איש יהודי בליל שבת קודש. העוף השט בכרכי הים, כן אישתעו כל נחותי ימא (ספרו כל יורדי הים), היודעים את תוכן הקלקולים המוסריים, שנלקים בהם השטים לכרכי הים לבקשת הצלחתם, ששמנם אינו מהנמשכים אחר הפתילה. לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, הוא ראשית השמנים הפסולים, שראוי לכל איש ישראל למאס אותו, ואת הברק החיצוני שלו, מצד האמצעיים המקולקלים והמקלקלים את הנפש, את הוד נשמת האדם, שיש בהשגת הצלחה זו. אמנם, זולתי ההשקפה על החסרון שיש באמצעיים של ה"אצים להעשיר,(משלי כח כ): ורודפים למקומות שמקריבים בעבור העושר את כל קדושת החיים, עוד עצמותה של ההצלחה הזאת היא רק מדומה גם לשעתה. ויש עוד הערה, שמצד עצמה לא יחשק לב אדם הישר לרדוף אחרי הצלחה, ששמחתה היא רק חיצונית. לעין הרואה מבחוץ ידמה, שיש שמחה בלב שוכן בארמנות מרווחים, ומרבה חגים ושאון עליזים, אבל באמת הלב ריקן, הידיעה הפנימית שבקרב נפשו, שחייו הם אפס ותהו, שמאומה לא ישא בעמלו, ושאינו עושה טוב ואינו מועיל בחייו והצלחתו, לא לעצמו ולא לעולם. הרעיונות הללו יגזלו השמחה התמידית האמיתית מאלה המתמכרים להצלחה החיצונה. והנה, הגפן הוא ציור השמחה, (שופטים ט) "תירושי המשמח אלהים ואנשים". הצמר גפן, האילן הנושא עליו את הצמר גפן הוא דומה לגפן, כרא"ש כלאים פ"ז, אבל היתן גם הוא דבר המשמח את הלב, כגפן האמיתי? לא, רק דבר שיוכל האדם לעטות עליו בחיצוניותו, ועד הנפש לא יגיע. כן השמחה החיצונה, שאינה נובעת מחיי צדק ומשרים, כי אם מהרבות העושר החיצוני, היא רק כדמות גפן המשמח, אבל גפן בוקק הוא. המשחא של ההצלחה הזאת, משחא דקאזא, אינו נמשך אחר הפתילה, אינו דבק בבעליו וקוניו, גם לשעה של ההווה, שההצלחה לפניו משחקת. .... המשך עין איה שבת ב, א'